קול קורא לנדוד לנדוד
אלה הם חיי . תמיד אמרתי שאני אוהב לטייל, אבל רק לאחרונה הבנתי שאני יותר אוהב לנדוד מאשר לטייל. מפחד להכות שורשים, מפחד לפספס , רוצה להספיק הכל. למה בעצם להגדיר את הנדודים כפחד ממשהו?
כותב באוטובוס בנסיעה של ארבע שעות ממסצ׳וסטס לניו יורק סיטי. הולך לחוות אותה לראשונה בחיי. מודה שאני קצת מתרגש. הרי ניו יורק היא האנטיתזה לעיירה המנומנמת שאני חי בה בחודשיים האחרונים, ואני חושב שאני ארגיש שם קצת שייך לחוסר השייכות.
באוזניות החברים של נטאשה והשיר טמבל מתנגן, אולי אני הטמבל שמפחד להתמסד לכל דבר ומחליט לצאת למסע לא ברור להפיץ את אהבת הארץ (אני?!?).
אנשים נוטים להתאהב ברעיונות ולהפוך לרעיון של עצמם, אפילו שלעתים הם רחוקים שנות אור מהרעיון, אבל כל כך נוח להתרגל לרעיונות שלנו. הם מצדיקים את הכישלונות שלנו ונותנים להם איזה מעטה רומנטי ואולי אפילו הרואי. לא הולך לי בזוגיות (זה בגלל שאני רווק נצחי), אני אוטיסט ריגשי (כי ככה הרבה יותר קל להתמודד עם עצב, פשוט לקבור אותו) . אולי גם אני מאוהב ברעיון עכשיו. רעיון הנדודים, (או הכישלון בהכאת שורש).
אפר ואבק מתנגן באייפוד, כן אין על שירי שואה בדרך לניו יורק. גם זה שיר על נדודים, כולם חוזרים הביתה, "ואם את נוסעת לאן את נוסעת... שנים וכלום עוד לא נמחק..." אני פה בקושי חודשיים דאמט.
ניו יורק מהממת אבל קשה לעיכול, הכי מלהיב היה מפגש אקראי ברחוב עם יוקו אונו וכל מה שאוסיף ואומר על ניו יורק בודאי כבר נכתב. אז אמנע מקלישאות על אורות ואלפים שצועדים במרוץ חיים מטורף...
בדרך חזרה מניו יורק, באייפוד החברים של נטאשה שוב.
״מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה...״
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה