קפה, מונטריאול, שלג, בית, שירה.

 "לפעמים נראה כאילו כל מה שאני עושה זה לשבת בבתי קפה..."                    

יושב ב"ראוס" בית הקפה האהוב עלי באמהרסט, מדובר בבית קפה לא קטן שעמוס ברוב שעות היום.
פלייליסט רגוע, כארבעים אנשים יושבים בבית הקפה, רובם מול צג כלשהו, הולכים לקפה עם המחשב, הטאבלט, הסלולר. העיקר לא להיות לבד, המחשב הפך לחברו הטוב של האדם, שכחו מכלבים... מנסה להאזין לשיחות רנדומליות, שומע שברי אנגלית, מנסה לצוד מבט חברתי וכל מה שאני מצליח לראות זה עיניים מזוגגות מול צגים שונים.
יושב ב"ראוס" בית הקפה האהוב עלי באמהרסט, וכותב מול צג של מחשב.


"Suzanne takes you down to her place near the river". 
(כי מונטריאול זה לאונרד כהן ולאונרד כהן זה מונטריאול)
בסוף השבוע האחרון, ארזתי חבר ומזוודה ונסענו צפונה, לקנדה. נסיעה של 4 וקצת שעות, מעבר גבולות, ואני בחו"ל מהחו"ל שהפך קצת לבית. מונטריאול  שנמצאת במחוז קוייבק יפיפיה, עיר אירופאית מושלגת עם פסקול שנשמע כמו שאנסון צרפתי. המארחת המדהימה שלנו  שירה (+shira prigat ) דאגה להראות לנו את העיר ב-10 מרגיש כמו -18 מעלות. כל כך קר שאתה מרגיש איך נושרות לך האצבעות ברגליים. לאחר שוטטות של יומיים ברחובות מונטריאול הגיע ערב חג המולד (מזל טוב ישו) אז כמו רוב יהודי צפון אמריקה דאגנו להזמין אוכל סיני בכמויות ולשבת יחד קומונה של ישראלים ולהמתין למיסת חצות בכנסיית סנט ג'וזף, הכנסייה עם כיפת הנחושת השנייה הגדולה בעולם (נכון שזה מעניין?). המיסה הייתה בחצות ובשילוב של צרפתית ולטינית וכמובן שהיינו מבושמים מלא מעט בירה, ויסקי ושות', ככה שתוך 20 דקות של שירת פרחי כמורה וארכיבישופים (תמיד רציתי להגיד את המילה) נטשנו את הכנסיה בליווי חבורת לבנונים נוצריים מגניבה שבעצמם מאסו במיסה.

 מונטריאול

"אם כבר, אז שירד כאן שלג  "
חוזר הביתה בפעם הראשונה השבוע אבל לא האחרונה. לאחר אירוח קצר של חברתי הקנדית (שירה תתרשמי בקול בבקשה), עשיתי עם האורחת את מסלול האטרקציות הקבוע : הבית של אמילי דיקנסון, בית הקפה וחנות הספרים שנמצאים על גדותיו של נהר שוצף והאגם המדהים Puffers Pond  שהיה קפוא!!! (לפחות גילינו לאן הברווזים עפים).
שילחתי את האורחת לניו יורק להמשך המסע ונסעתי לחדר הכושר, כאשר יצאתי משם לאחר שעה גיליתי שהמשקע החביב, הציורי והרומנטי "שלג" הגיע לבקר, או שהאורחת מהצפון הביאה אותו איתה. העיר נראיתה כאילו פרשו עליה שמיכת פיקה לבנה ודקיקה... כאשר התעוררתי בבוקר שמיכת  הפיקה הדקיקה הפכה תודות לסופת השלג לשמיכה פוך עבה... לפחות 30 סמ' של שלג הכל לבן, העיירה שלי נראית כמו פאזל 1000 חלקים שקיבלתם בעשור הקודם, בקתות עץ מכוסות בשכבת שלג  עבה ונטיפי קרח, עצי אשוח ברקע ועשן  סמיךמתמר מהארובה. ועכשיו ברשתוכם אחתוך את הרומנטיקה כי לגרוף כל כך הרבה שלג מהאוטו שלך ב9 בבוקר זה לא רומנטי או ציורי ובטח שלא פאזל, נסו "התעללות בבני אנוש".

מחלון ביתי

"אל הבית שגרתי בו, אל אותן ההתחלות
זה לא מקרה שעברתי פה.
פה שקט אצלי כבר לא  "
ביום שני אני חוזר הביתה שוב(?), "חוזר הביתה" לאן בעצם אני חוזר? מה זה הבית עכשיו? הדירה שלי, החיים החדשים שיצרתי לעצמי כאן בחמשת החודשים האחרונים, זה בית? או שהבית שלי הוא שם, עם החברים, המשפחה ודברים אחרים שאולי רציתי לשכוח. לפחות הנחיתה תהיה הדרגתית, אני מתחיל ב10 ימים אינטנסיבים עם הסטודנטים שלי בפרויקט תגלית. ולאחר מכן אני נשאר קצת בבית שגרתי בו. כן , אני מתגעגע מאוד, בקטע כואב. אבל יחד עם זאת אני עוזב את "הבית" שלי, את החיים החדשים שלי, שלמרות כל הקשיים שעברו והקשיים שיהיו, התחלתי לחבב אותם.
בטח אחרי שאחזור, והשלג יערם ליותר מחצי מטר (אין לי מושג איך הולכים בלי לשקוע, אולי באמת צריך את המטקה הזאת שמתחברת לנעל???) אני אשב בקור, לבד  ומדופרס ואכתוב שוב. כי אני כותב טוב כשאני עצוב (ואני גם לא רוקד).

אפילוג - שירת ההיפסטר
ישבתי עם האורחת מקנדה בבית קפה היפסטרי בטירוף  או כמו שהאורחת אוהבת לקרוא להם "פלורסנטים", סוודרים ענקיים, משקפיים עגולים ושפם לכל הבחורים (גם לחלק מהבחורות לא אשקר). התחלנו לחשוב על בלוג שנפרסם בו שירים על הזרם הזה, לא יודע עם רעיון הבלוג ייצא לפועל, אבל אשתף אותכם בבית הראשון:
"קניתי סוודר מוגזם וכחול
ויש עליו חתול גדול
יש לי שפם ומשקפיים ענקיות
ודרכן אני מביט בכל הדמוית..."

 תיק תרנגולת של לקוחה

                                                                   הטריגר.

נתראה בארץ.

עידן

זה הסתיו, סיכום עונה, ושלום לסבא חורף

הרבה זמן לא כתבתי, לא שלא היה לי על מה , ההפך היה לי כל כך הרבה, שלא הצלחתי לעבד את זה.    
 

״זה הסתיו עם החצב והרוח המייבב....״

 מה זה סתיו, בארץ אנחנו קוראים לחמסיני ספטמבר, אוקטובר- סתיו, אולי זוכים לראות איזה חצב ומתפללים לצינה קלה שתשבור את החום המעיק, ״שייגמר כבר הקיץ הארור הזה״, ״מיצינו״ וכו׳... הסתיו החדש שלי, הוא כל מה שנכתב בספר על סתיו, זה כאילו מישהו לקח את המרכיבים והקלישאות של עונת מעבר, בתכלס החיים שלי נראים פה כמו תמונת רקע שיש בדסקטופ של מחשב... פי שהזכרתי בעבר אני גר בסוג של עיירה באזור מאוד טבעי ומיוער, לקראת סוף ספטמבר ובשלהי אוקטובר זה נראה כאילו כל העצים שנראים כל כך דומים בקיץ בירוקותם הדיי משמימה, מקבלים אופי שונה, העצים מתחלפים מצהוב בהיר לאדום עז, לכל עץ הצבע שונה ולקראת סוף אוקטובר הם מתחילים להתפשט להשיל את תלבושת הסתיו הפסיכודלית ועומדים איתנים בעירומם לסבא חורף, מראה קצת עצוב אני חייב לציין.
״ואם אתה סתם ציניקן בכל זאת זה צובט בלב...

 

חדל קשקשת, אני מתחיל להשמע כמו אייל פלד בימי טלעד (מרוב שפתחו עליו עיניים הבנאדם אשכרה קיבל שבץ!) בא לי לדבר על ירק (או פרי) שטורד את מנוחתי בחודשים האחרונים. עידן זאת דלעת נעים להכיר, שכחו ממה שהכרתם, החתיכה הכתומה שנחה בחינניות על ערימת קוסקוס מהבילה. אני מדבר על דלעות כתומות גדולות והזויות, עכשיו זה היה הגיוני אם הם היו קונים אותם ומבשלים אותם וכו׳ אבל כל פעם שאני שואל אותם למה כל הדלעות הם אומרים לי it's for decoration ! כאילו זה מובן מאליו לשים בכניסה לבית דלעת, מה יפה בדלעת? תארו לכם שבכל כניסה לבית יש לפחות דלעת אחת במקרה הטוב ובמקרה הרע 8 דלעות בצורות שונות ומשונות , אני לא רואה את זה קורה בארץ, ועם כן אז עם מה ? חצילים? גוייאבות? במיה? ירקות צריכים להיות במרק או בסלט לא מקשטים עם ירקות! (ולא משחקים עם אוכל, תודה אמא). ועוד לא דיברתי על תחרות בעל הדלעת הגדולה ביותר, או על תחביב ליל כל הקדושים, לפסל פרצוף בדלעת ולתקוע נר בפנים, כן אני חי בקומדיית מצבים עלובה משנות החמישים ופיסול בדלועים זה התחביב החדש שלי...

״מוצא את עצמך הולך נגד הרוח...״

אפילו העונות פה אמריקאיות, פוליטיקלי קורקט , לא מאחרות. החורף הגיע בשבוע שעבר יחד עם חודש נובמבר והביא אותה הכניסה מרשימה עם סנדי היקרה, לראות אמריקאים נלחצים מהוריקן זה הדבר הכי משעשע שיש, הם פירקו את הסופר מרקט! אני קניתי שישייה של מים מינרליים וגם זה כי הכריחו אותי בערך, ישבתי ליד החלון וחיכיתי לסנדי שתעשה קצת שמח, בסוף קיבלתי יום חורפי עלוב, עם המון רוח  שהפשיטה את העצים מבגדי הסתיו, תכלס התאכזבתי, נשארתי בלי סופה , ובלי סתיו. ״אבל אין מה לעשות נגד הרוח...״.

״שלג על עירי״ שלום לחורף -7 מעלות בנובמבר יש דבר כזה, והשיחות על מזג האוויר לא מעניינות פה כי אתה צריך לתרגם את הצלזיוס לפרנהייט והם טוענים שהצלזיוס תמיד יותר דרמטי עם המינוס שלו, ואם עוד פעם מישהו אומר לי : חכה חכה זה רק נובמבר... אני יורה בו. לפחות ירד שלג לראשונה בחיי הייתי עד למשקע ההזוי הזה, ולכל חברי שטרם חזו בתופעה, דמיינו שאתם צלחת פסטה במסעדה איטלקית והמלצרית מגרדת מעליכם  גוש של פרמזן.

מדהים , מרגש , יפה , קר. מיציתי תוך שעה. רוצה שמש.

פוסט עונתי משהו, אבל היה חודש פרודוקטיבי משהו. 3 אירועים גדולים אחד מהם עם הראל  סקעת שהתגלה כדובר מדהים! ועל הכישורים המוזיקליים שלו קטונתי מלדבר, אני רק יכול להגיד כשהבחור נתן גרסת כיסוי לsomeone like you, כמה בחורות בקהל אמרו שהן מוכנות להינשא לו על אף הקשיים הטכניים הצפויים. אירוע נוסף של דובר פוליטי ופופוליסטי, לא האמנתי למילה, אבל הוא היה מצחיק וקול והרשים את הסטודנטים בערב שישי וזה לא משהו שפשוט לעשות עם הסטודנטים פה. אירוע שלישי ואחרון היה בשבוע שעבר,  הטסתי לכאן את אייל רוב , DJ מההרכב סולקו (לא ציפיתי וכו׳) הוא נתן בראש והביא לאמהרסט גרוב תל אביבי ממרתפי הרדיו (epgb) נהנתי , הסטודנטים נהנו, היה שמח.

״רוצה להניח את מקל הנדודים״ לא באמת, מתחיל היום חודש נדודים, כותב את הפוסט מהמטוס שמנייד אותי ממינאפוליס , מינסוטה (כמה חושבים עכשיו על ברנדון וברנדה וולש?) ללוס אנג׳לס. ומה עוד צפוי לי בחודש הקרוב? ניו יורק, מיאמי, פילדלפיה. כן לא קל להיות שליח, לכתוב על עצים עירומים סבא חורף ולשזור שירים עצובים בפוסטים שלך, אבל לפחות מטיילים מלא. 
 

אוהב וכותב ממטוס סילון.

 

דלועים מכל מיני צבעים

שלכת

 

 תמונת הרקע של חיי

קול קורא לנדוד לנדוד

קול קורא לנדוד לנדוד

 

אלה הם חיי . תמיד אמרתי שאני אוהב לטייל, אבל רק לאחרונה הבנתי שאני יותר אוהב לנדוד מאשר לטייל. מפחד להכות שורשים, מפחד לפספס , רוצה להספיק הכל. למה בעצם להגדיר את הנדודים כפחד ממשהו?

כותב באוטובוס בנסיעה של ארבע שעות ממסצ׳וסטס לניו יורק סיטי. הולך לחוות אותה לראשונה בחיי. מודה שאני קצת מתרגש. הרי ניו יורק היא האנטיתזה לעיירה המנומנמת שאני חי בה בחודשיים האחרונים, ואני חושב שאני ארגיש שם קצת שייך לחוסר השייכות.

 

באוזניות החברים של נטאשה והשיר טמבל מתנגן, אולי אני הטמבל שמפחד להתמסד לכל דבר ומחליט לצאת למסע לא ברור להפיץ את אהבת הארץ (אני?!?).

 

אנשים נוטים להתאהב ברעיונות  ולהפוך לרעיון של עצמם, אפילו שלעתים הם רחוקים שנות אור מהרעיון, אבל כל כך נוח להתרגל לרעיונות שלנו. הם מצדיקים את הכישלונות שלנו ונותנים להם איזה מעטה רומנטי ואולי אפילו הרואי. לא הולך לי בזוגיות (זה בגלל שאני רווק נצחי), אני אוטיסט ריגשי (כי ככה הרבה יותר קל להתמודד עם עצב, פשוט לקבור אותו) . אולי גם אני מאוהב ברעיון עכשיו. רעיון הנדודים, (או הכישלון בהכאת שורש).

אפר ואבק מתנגן באייפוד, כן אין על שירי שואה בדרך לניו יורק. גם זה שיר על נדודים, כולם חוזרים הביתה, "ואם את נוסעת  לאן את נוסעת... שנים וכלום עוד לא נמחק..."  אני פה בקושי חודשיים דאמט.

 

ניו יורק מהממת אבל קשה לעיכול, הכי מלהיב היה מפגש אקראי ברחוב עם יוקו אונו וכל מה שאוסיף ואומר על ניו יורק בודאי כבר נכתב. אז אמנע מקלישאות על אורות ואלפים שצועדים במרוץ חיים מטורף...

 

בדרך חזרה מניו יורק, באייפוד החברים של נטאשה שוב.

״מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה...״

 

 

פוסט מוזיקלי דורש תמונה מוזיקלית - תמונה מההיילין במנהטן ,  להקת רחוב מגניבה וסיני עם כינור גדול.

 l'shana Tova או, מה לעזאזל עשו לי ליהדות?

"הגדרות" תמיד שנאתי אותן, מה אתה ימני או שמאלני? ליברלי או שמרני? דתי? חילוני? יהודי????
האמריקאים חיים את ההגדרות, פורמות, שלכל אחד יהיה מאוד ברור לאן הוא שייך, שחלילה לא נערער להם את הסדר שהם כל כך אוהבים (קפיזטליזם etc.).
אפילו  בעיירה הסופר ליברלית שאני חי בה, גם כאלה שמנסים לערער את הסדר החברתי במידה מסויימת מנסים לשייך לעצמם הגדרה. "אני לא היפסטרית אני היפית, היפסטר זה לא קול"-שיחה שנקלעתי אליה עם מגולחת חצי ראש בצבע סגול שלומדת באחת האוניברסיטאות (רגע אני אגדיר את זה כמו שהם אוהבים liberal arts college) היותר ליברליות בארה"ב .

למה אני מעלה את נושא ההגדרות? כי זה הכה בי בערב ראש השנה, ב"הלל" הארגון שאני עובד בו, ערכו בערב החג שתי תפילות (services - עוד מושג שמוזר לי פה) אחת לקונסרבטיבים ואחת לאורתודוכסים, חשבתי לעצמי, אני יכול להיות אורתודוכס, הרי זאת יהדות מודרנית, מתאים לי. אני חילוני לחלוטין אוהב ללכת מידי פעם לבית הכנסת השכונתי (מידי פעם, על מי אני עובד, ביום כיפור וגם זה בלחץ...) עם אבא שלי שהוא אולטרה אורתודוכס (דוס בשבילכם). אז הגעתי לתפילה האורתודוכסית, אוי ואבוי.... אם אבא שלי יראה מה הולך פה, אני מנושל מהירושה כבר מחר.

אני מנסה להיות מאוד Open minded פה, אבל זה היה לי כל כך מוזר, נשים עם תליתות יושבות יחד עם גברים, שרים את התפילות במיקרופון, חסר היה לי שיתחילו לרקוד ריקודי עם באמצע התפילה ולהרים את הרבי על הכתפיים.
אבל רגע, אני אמור לקבל את זה אני ליברלי וחילוני, אבל אז זה הכה בי, אני נחשב פה לעוף מוזר, קשה לי לקבל את התפילות הליברליות כי אני שבוי בתפיסה של היהדות המסורתית המזרחית המיינסטרימית שבארץ. אין לי הגדרה בוגע ליהדות, אני יכול לאכול טרף (שרימפסים אבל לא חזיר, כמה נוח...), לא יכול לדמיין יום כיפור ללא צום ותפילה, אבל למחרת אני אשוב ואחטא, כי זה אני. אוהב את היהדות כדרך חיים שאפשר לתבל בה את אורח החיים המונוטוני שלנו. היהדות כתבלין, משהו שמוסיף טעם לחיים, הקידוש בשישי, התפילות הקטנות שלי, הבית שלי...

אז אין לי פה הגדרה כנראה, או שאולי יש לי, אני ישראלי יהודי. אני יכול לעשות את הבחירות שלי מבלי להשתייך לזרם כזה או אחר, אני יכול לשמוע מוזיקה ישראלית ישנה בערב ראש השנה וזה הדבר הכי יהודי שיש, להתעצב מאוד שחיים חפר נפטר כי בעייני הוא ממיסדי התרבות הישראלית הצברית והחילונית (רק תאזינו ל"הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא" ותבינו כמה שהוא היה חתרני יחסית לזמנו). התפר הדק הזה שבין יהדות לישראליות כל כך ברור פה ובארץ אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו.

אז לחיי שנה חדשה או l'eshana tova (כמו שאומרים פה) ללא הגדרות ועם המון חווית חדשות.

נגנ/ית רחוב, באמהרסט, הגדרה? 

מסצ'וסטס ואני - פרק ראשון בבלוג וחדש בחיים

עידן, בן 28, חי בתל אביב ב28 השנים האחרונות. בחודש האחרון אני חי במסצ׳וסטס בעיירה קטנה בשם אמהרסט, איך לעזאזל אני עם בעיות הדיקציה שלי הגעתי למדינה האמריקאית עם השם הכי מסובך בעולם?! 

הקדמה,רקע,פרולוג תחליטו אתם, זה הבלוג הראשון שלי...

התגלגלתי לפרויקט שנקרא ״שליחות צעירה״ של הסוכנות היהודית, במסגרתו מכשירים חבר׳ה צעירים לשליחויות בקהילות ובאוניברסיטאות שונות בעולם, המטרה להביא את ישראל לקהילה וקמפוס. הקשר ביני לבין דוברות או ייצוג של ישראל קלוש, הרי אני חי בבועה התל אביבית (מצטער על הקלישאה אבל זה נכון...) , ועיקר העשייה הציונית שלי מסתכמת בזה שאני מעדיף גולדסטר על טובורג.... אבל במהלך ההכשרה של הסוכנות גיליתי שאני עובר "ניתוח לחשיפת ערכים", מסתבר שמתחת לשכבות של אדישות וציניות יש מישהו שרוצה לשנות ולהשפיע (או מישהו שממש רוצה לגור ולטייל שנה בחו"ל)...

כחלק מהתהליך התמיינתי למספר אוניברסיטאות, מביניהן נבחרתי לאוניברסיטת מסצ׳וסטס ,  מדובר באונברסיטה ענקית שממוקמת בעיירה קטנה בשם אמהרסט, באוניברסיטה לומדים כ25000 סטודנטים ומתוכם 10% יהודים. השמועות סיפרו שמדובר בקולג׳ מסיבות שהחבר׳ה בעיקר עושים חיים שותים בירות ומשתוללים אז חשבתי שיהיה לי כיף וגם הסוכנות עושה לנו אחלה ביטוח בריאות וזאת תהיה הזדמנות נפלאה להחליף כבד...(אה ושכחתי לקחת בחשבון שמדובר בילדים בני 18-21) .

אתגר ראשון- ״מסצ׳וסטס״ איך לעזאזל אומרים את זה???

מצסוסאט? מסצוטסט? מצ'סוטס? מה זהההה?

אז איך אני אומר מסצ׳וסטס? המון אימונים, נסו לחלק את השם לשלושה חלקים ולמשוך כל חלק, (מסה...צו׳...סטס) ככה אתה גם נשמע מקומי וגם אומר את זה נכון.

אתגר שני-לגור לבד בבית של המכשפה מבלייר

מה אני לעזאזל עושה פה??? זה מה שעבר לי בראש דקה אחרי שנכנסתי לבית החדש שלי.,הבית נראה כמו בית רדוף רוחות קלאסי, בסגנון משפחת אדמס, מגרש השדים או כל קלישאת סרט אימה אמריקאי.

לילה קשה עבר על כוחתינו, אוגוסט והם לא מאמינים במזגנים פה, ריהוט מזעזע  ושקט שנקטע כל שעה על ידי צלצול פעמוני הכנסיה שמאחורי הבית... 

בוקר ראשון בעיירה והמקום הפך מסרט אימה לסרט של דיסני, סנאים רודפים אחרי, פרפרי ענק, יער מימיני ומשמאלי, תכלס לא הייתי מתפלא לראות את שלגיה יוצאת פה מאיזה שביל ושבעה גמדים (נמוכי קומה - אני מנסה לאמץ פוליטיקלי קורקט סטייל) אחריה. 

אני פה כבר חודש, בעיירת היפים משוגעת ויפייפיה, גר בדאון טאון שניה הליכה מכמה ברים נחמדים ומסעדות טובות, נכון זה לא תל אביב, אבל אני יכול להגיד שבינתיים אצלי הכל בסדר (אפילו שאתמול הייתה פה אזהרת טורנדו)... 

הבית ברחוב ספרינג, בן יותר מ100 שנה